פסק-דין בתיק ע"א 9654/06

השופט צ' סגל - סגן נשיא

1.        לפנינו שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' פרקש), בת"א 8636/99, מיום 19.10.06. עסקינן בטרגדיה שבעקבותיה הוגשה תביעת נזיקין, שעה שביום 8.9.92 הגיע המנוח איתן מור (להלן: " איתן") לתחנה לבריאות הנפש בקרית היובל בירושלים שבה היה מטופל (להלן: " התחנה"), בעודו נושא עמו תת-מקלע מסוג "עוזי" ואקדח מסוג "ברטה", שקיבל ממקום עבודתו בחברת אבטחה, והחל יורה לכל עבר עד שנורה ונהרג בידי כוחות הביטחון (ייקרא להלן: " האירוע"). כתוצאה מהירי נהרגו ארבע עובדות בתחנה וכן נפצעו שתי מטופלות ששהו במקום. אחת הנרצחות הייתה וונדי וויקר ז"ל (להלן: " המנוחה"). תביעת הנזיקין שהגישו בעלה, בנה ועיזבונה של המנוחה נגד המשיבים, בה עתרו לפיצויים בגין נזקיהם נוכח האירוע, כמו גם תביעת השיבוב שהגיש המערער כנגדם - מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 - עקב תשלום גמלאות לתלויים בהיות האירוע בבחינת תאונת עבודה, הן שנצרכו הכרעה בבית-משפט קמא. התובענה הוגשה נגד רשויות המדינה (משיבים 1-6) ונגד חברת האבטחה ומנהליה (משיבים 7-10).

2.        בפסק-דין מפורט ומקיף הנושא 51 עמודים נצרך בסופו של יום בית-משפט קמא לדון אך ורק בתביעת השיבוב שהגיש המערער כנגד המשיבים, שכן תביעת הנזיקין שהגישו בעלה, בנה ועיזבונה של המנוחה כנגדם, בה עתרו כאמור לפיצויים בגין נזקיהם נוכח האירוע, הסתיימה בהסכם פשרה עם המדינה, ונדחתה - לאור בקשתם, ביחס למשיבים 10-7. מפאת היקף פסק הדין נשוא הערעור לא נידרש אלא להביא תמציתו, אף זאת - באספקלריה של טענות הצדדים בערעורים דנן. היות שתביעת הנזיקין הנ"ל הסתיימה בפשרה, נדונה בפסק הדין שאלת אחריותם של המשיבים כלפי הניזוק (שהמערער בא בנעליו) בגין האירוע. פסק הדין כולל דיון בחמש סוגיות: אחריות המדינה, אחריות המשיבים 7-10, חלוקת האחריות, הנזק והודעות לצדדים שלישיים (שאין כאמור מקום לפרטן אלא בזיקה לאמור לעיל).

            לגבי אחריות המדינה קבע בית-משפט קמא, כי משרדי הפנים, הבריאות והביטחון (משיבים 1, 3, ו-4), אחראים בנזיקין לאירוע ולתוצאתו מכוח עוולת הרשלנות, בכך שהתרשלו באבחון מצבו הנפשי של איתן והמסוכנות הנשקפת ממנו, זאת בשרשרת של מעשים ומחדלים במהלך הטיפול בו: בתחנה לבריאות הנפש, בשעת גיוסו לצה"ל, בעת שחרורו מהצבא, בהליך קביעת הפרופיל הרפואי ובטיפול בו עד ליום הרצח. בית-משפט קמא הדגיש, כי לאורך כל התקופה נדלקו פעם אחר פעם "אורות אדומים" בדבר מסוכנותו של איתן, ובפרט כאשר שלושה ימים לפני הרצח ידעו הגורמים המטפלים בו כי הוא נושא נשק, ולא נקטו צעד כלשהו למנוע זאת. לגבי רשויות נוספות של המדינה - משרדי המשפטים, התחבורה והחינוך (משיבים 2, 5 ו-6) - קבע בית-משפט קמא כי לא הוכחה התרשלות מצדם, ועל-כן דחה את תביעת המערער נגדם.

            באשר לחברה ולמנהליה (משיבים 7, 9 ו-10), שהעסיקו כאמור את איתן ומסרו לידיו נשק, קבעה הערכאה הדיונית כי הללו אחראים אף הם לאירוע,  בכך שהתרשלו הן בתהליך קבלתו של איתן לעבודה ובבדיקת התאמתו לעבוד כמאבטח (תפקיד הכרוך בנשיאת נשק), הן בנוגע לאי-הקפדה על נהלי נשיאת נשק בחברה (ובכלל זה על הצורך להחזיר את כלי הנשק למשרדי החברה בתום כל משמרת ולאחסנם כראוי), והן בחוסר המעש מצדם לאחר הדחתו של איתן (בין-השאר על רקע מסוכנות) מקורס מאבטחי מוסדות חינוך. עם זאת, נמנע בית-משפט קמא מלהחיל אחריות זו על משיב 8, הואיל ותפקידו בחברה התמקד בניהול החניונים, והוא לא נטל כל חלק בתחום המאבטחים החמושים ובנושא שמירת הנשק וחלוקתו, ומשכך דחה את תביעת המערער נגדו.

                בהידרשו לסוגיית חלוקת האחריות שבין כל המעוולים - איתן, מעסיקיו והמדינה - הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה, כי את הלכה המשפטית בדבר האחריות המשותפת, יחד ולחוד, של מספר מעוולים כלפי הניזוק, יש לסייג ולצמצם, באופן שלא תחול על תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי, וכל מזיק יחויב בשיפוי רק על-פי שיעור חלקו באחריות להתרחשות הנזק.           ביחס לצמצום הלכת האחריות "יחד ולחוד" נקבע, כי ההצדקה לכך במקרה זה מעוגנת בעובדה שמדובר בתביעת שיבוב, או-אז אינטרס ההגנה על הניזוק אינו עוד רלבנטי, שכן זה כבר פוצה במסגרת הסדר פשרה. זאת ועוד, משלפנינו תביעת שיבוב הרי שזכותו של המערער כלפי המשיבים לא תעלה על זו של הניזוק, ולפיכך יכולתו להיפרע מהם מוגבלת אף היא לחבותם כלפיו. "לפיכך, מבחינתו של המוסד לביטוח לאומי המעוולים האחראים כלפי הניזוק אינם בבחינת מעוולים במשותף החבים כלפי המוסד לביטוח לאומי ביחד ולחוד, והוא רשאי לגבות מכל אחד מהמעוולים רק כשיעור השתתפותו באחריות" (סעיף 50 לפסק הדין). עוד נקבע, כי לאור האמור שגה המערער שעה שנמנע מהגשת תביעתו גם נגד עזבונו של איתן, שהנו אחד המעוולים, מחדל שתוצאתו שלילת זכאותו לשיפוי בגין חלקו של איתן בנזק.     

           לעניין חלוקת האחריות פסק בית-משפט קמא, כי בהתחשב בהתרשמותו מהעדים ומחומר הראיות, ועל פי האשמה המוסרית שדבקה בכל אחד מהמעוולים, אחריותו של איתן הנה העיקרית, שאלמלא התנהגותו המכוונת היה נמנע הנזק, ומכאן שיעורה - 70%. מבחן "מידת האשמה המוסרית ההדדית" הוליך את בית-משפט קמא לכלל מסקנה, כי אשמתה המוסרית של המדינה (משיבים 1, 3 ו-4) גבוהה במעט מזו של חברת האבטחה ומנהליה (משיבים 7, 9 ו-10), "משום היותה הסמכות המרכזית בבדיקת כשרותו של אדם לשאת נשק" (סעיף 51 לפסק הדין). כך נקבע, כי המדינה התרשלה "לא רק באישור פקיד הרישוי למתן נשק לאיתן, אלא גם בהעדר דיווח לרשויות המתאימות על מצבו המתדרדר של איתן ועל עובדת היותו נושא נשק , בסמוך לאירוע הרצח" (שם). משכך, ייחס בית-משפט קמא למדינה אחריות בשיעור של 20%, ולחברת האבטחה ולמנהליה - 10%. 

3.        המערער (בע"א 9654/06 - המוסד לביטוח לאומי) יוצא כנגד שלוש קביעותיו של בית-משפט קמא, כלהלן: הראשונה - החלת עקרון ה"יחד ולחוד" רק בתביעת הניזוק עצמו אך לא בתביעת מיטיב נזקו הבא בנעליו; השנייה - חלוקת האחריות בין המשיבים, הן בינם לבין עצמם והן בינם לבין עיזבונו של איתן ז"ל; והשלישית - דחיית תביעת המערער כנגד משיבים 2, 5, 6 ו-8 (להלן: " ערעור המל"ל"). המערערים (בע"א 9657/06; הם משיבים 7, 9 ו-10 בע"א 9654/06 - חברת האבטחה שהעסיקה את איתן ומנהליה) מלינים על קביעת בית-משפט קמא, לפיה נהגו ברשלנות בנסיבות העניין, ולחלופין - על חיובם בשיעור של 10% מסך הנזק שנפסק (להלן: " ערעור חברת האבטחה ומנהליה").

4.        קראנו בעיון את עיקרי הטיעון ותיקי המוצגים שהוגשו מטעם הצדדים, ושמענו טענותיהם בדיון שהתקיים לפנינו. לדעתי, דין ערעור המל"ל להתקבל בחלקו ואילו דין ערעור חברת האבטחה ומנהליה להידחות. להלן יפורטו נימוקיי.

           פסק-דינו של בית-משפט קמא כולל בחובו בחינה מדוקדקת של חומר הראיות וקביעת ממצאים שבעובדה. המדובר באנליזה שיטתית נטולת כל פגם המצדיק את התערבותנו, מקום בו שיקול דעתה של הערכאה הדיונית הופעל כדבעי וללא דופי. בנסיבות אלו, חלה כידוע ההלכה הנוהגת, לפיה אך באותם מקרים נדירים ויוצאי דופן תיטה ערכאת הערעור להתערב בממצאים שבעובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית - היא ששמעה העדים והתרשמה מחומר הראיות באופן בלתי אמצעי. והנה, לא הזדקרה לפנינו כל קונסטלציה בעלת משקל סגולי חריג שכזה עד כי תערער את אדני פסק הדין נשוא הערעור, שבדין יסודם. האמור מתייחס באורח גורף לטענות שנשמעו בערעור חברת האבטחה ומנהליה, כמו גם לטרוניות המל"ל כנגד חלוקת האחריות שנקבעה מחד-גיסא, ודחיית תביעתו כנגד משיבים 2, 5, 6 ו-8 מאידך-גיסא. טענות אלו זוכות למענה הולם במסגרת פסק הדין של בית-משפט קמא, ששיקול דעתו נמצא כאמור מאוזן וסביר, ומכאן - שדינן להידחות.

           עם-זאת, דעתי אינה כדעתו של בית-משפט קמא לפיה בנסיבות העניין אין להחיל את הלכת עקרון ה"יחד ולחוד" - מסקנה הגודרת את תביעת המל"ל לתוואי צר ומוגבל הנוגס בשורשי רציונל תביעת השיבוב וחוטא לתכליתה. בהקשר זה נימק כאמור בית-משפט קמא הכרעתו בקצרה, בגדרי סעיף 50 לפסק-דינו. דא-עקא, שלדעתי הכרעה זו אינה עומדת במבחן הביקורת. ודוק: לולא הושגה פשרה בתביעת הנזיקין של בעלה של המנוחה, בנה ועיזבונה - כנגד המשיבים, ומשכך, הייתה אף היא נזקקת להכרעה שיפוטית, האם גם אז מן הדין היה להענישם על מחדלם, היינו - שנמנעו לתבוע גם את עיזבונו של איתן בגין נזקיהם כתוצאה מהאירוע? זאת ועוד, פסק הדין בסוגיה זו מאפשר מצב בלתי תקין בגדרו נהנו המזיקים פעמיים: פעם ראשונה, שעה שניכו מלוא גמלאות המל"ל במסגרת הסכם הפשרה לצורך חישוב הפיצוי בו בסופו של יום חויבו. אמנם הסכם הפשרה אינו מציין עובדה זו במפורש, אך העניין מובן מאליו, כל-שכן, לאור סכום הפיצוי אודותיו הוסכם - 60,000 ש"ח בלבד (ראו הודעת הצדדים לבית-משפט קמא מיום 21.3.04, וכן פסק הדין שניתן בהקשר זה ביום 24.3.04); ופעם שנייה, עת חויבו אך בשיעור של 30% משוויין של אותן גמלאות בגדרי תביעת השיבוב של המל"ל. לשון נוספת: המל"ל, שבא בנעלי הניזוק בתביעתו, נענש על מחדלו, בעוד שהניזוק - שבנעליו נכנס, ושאף הוא אחראי לכאורה לאותו מחדל, כלל לא ניזוק הימנו. בכך נפגע רציונל תביעת השיבוב מיסודו, הוא שנועד לאפשר למל"ל לתבוע המזיקים על הנזקים שהסבו לו בגין האירוע, הם שתורגמו לגמלאות ששולמו לניזוק. לא-זו-אף-זו, האם אכן מדובר כאן במחדל של המל"ל, או בכלל זה - של בעלה של המנוחה, בנה ועיזבונה? אם סברו המשיבים מלכתחילה כי עיזבונו של איתן הנו בגדר נתבע ריאלי בתביעת הנזיקין או השיבוב שהוגשה נגדם, מן הדין היה כי היו מצרפים אותו להליך בבית-משפט קמא באמצעות שיגור הודעת צד שלישי (כפי שאכן השכילו לעשות שעה ששלחו הודעות לצדדים שלישיים - הלא הם חברות הביטוח הרלבנטיות של משיב 7). אין נפקא מינא אם התביעה העיקרית של הניזוק עצמו הסתיימה בפשרה, כאילו בכך פטרו עצמם המשיבים מעול ניהול תביעת השיבוב על הצד הטוב ביותר. אם שקדו המשיבים על שמריהם בבית-משפט קמא, מבלי שנטלו הזכות והחובה למזער נזקיהם כתוצאה מהאירוע - בכפוף לדין, אין להם להלין אלא על עצמם. לא-זו-אף-זו, סיום התיק בפשרה בנסיבות האמורות מלמדנו, כי המשיבים לא ראו בעיזבונו של איתן פקטור משפטי ממשי ובר משקל שיש בו כדי לסייע בידם בהגנתם כנגד תביעת הניזוק, באופן האומר דרשני. ניתן אפוא להסיק, כי אליבא דמשיבים, סגורה וממצה היא רשימת המזיקים בפרשה (הנתבעים בבית-משפט קמא), שכן אחרת היו פועלים בעניין. ברי, כי המשיבים לא חפצו בתשלום פיצויים עודפים שעה שפיזור הנזק יכול היה להיות נרחב יותר. לכן, אין כל מקום להטיל אחריות טוטאלית על המל"ל שנמנע לתבוע עיזבונו של איתן, מה גם שממילא חלה כאן הלכת העיקרון "יחד ולחוד". 

           ודוק: המהלך הלוגי בו נקט בית-משפט קמא לעיגון מסקנתו, לפיה אין להחיל את הלכת ה"ביחד ולחוד" בנסיבות העניין, אינו תקף. קביעת בית-משפט קמא היא, כי "תביעה זו עניינה תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי, ואינטרס ההגנה על הניזוק אינו רלבנטי לגביו" (סעיף 50 לפסק הדין). בעודנו סבורים אחרת נשיב לכך בשתיים: ראשית, אינטרס ההגנה על הניזוק ודאי שרלבנטי גם בעבור המל"ל כמוסד סוציאלי מובהק; ושנית, אינטרס הניזוק הוא לקבל את גמלאות המל"ל במלואן, תוך אבטחת זכויות המל"ל לגבות שוויין מהמזיק, פן חלילה יימצא המל"ל בחסרון כיס בעטיו לא יעמוד בחובותיו על-פי דין. משכך, פיצוי הניזוק במסגרת הסדר פשרה אינו רלבנטי להחלת הלכת ה"ביחד ולחוד", שכן זה מבטא מפגש רצונות והסכמות קונטינגנטי, היינו: בלתי הכרחי, נתון לרוח המקרה ולא דין מחייב. תהא החלטתו של הניזוק לסיים תביעתו בפשרה אשר תהא - מוצלחת יותר או פחות - אין בה, אפוא, כדי לחייב או להגביל המל"ל עת יפעל למימוש זכויותיו בדין. אין לאפשר מצב בו אין חשש כי הניזוק יצא "וידו על ראשו", אך המל"ל - הבא בנעליו - יצא ממש כך, בעודו מופלה לרעה. עוד יצוין, כי אם אכן "זכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי והוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק" ( שם), ולפיכך, "מבחינתו של המוסד לביטוח לאומי המעוולים האחראים כלפי הניזוק אינם בבחינת מעוולים במשותף החבים כלפי המוסד לביטוח לאומי ביחד ולחוד, והוא רשאי לגבות מכל אחד מהמעוולים רק כשיעור השתתפותו באחריות..." ( שם), אזי אין להפלות המל"ל לרעה על שנדרש לשלם 100% משווי הגמלאות לניזוק (שנהנה, אפוא, מפיצוי מלא ללא קיזוז עלות מחדלו על שלא תבע את עיזבונו של איתן), אך זכה לפיצוי של 30% בגינן (וספג מחיר "מחדלו" באופן מלא). וכאמור - הסכם הפשרה מחייב אך את החתומים עליו, ומכאן, שאינו מונע מימוש זכויות בדין על-ידי המל"ל. בערבו של יום, לא נמצאה אפוא כל סיבה שלא להחיל הלכת עקרון ה"ביחד ולחוד" בתביעת השיבוב של המל"ל.

           בהערת אגב יצוין, כי לא נסתרה מעיניי העובדה כי משיבים 7, 9 ו-10 לא חויבו בפיצוי בעלה של המנוחה, בנה ועזבונה, כאמור בהסכם הפשרה שגובש בין הצדדים בבית-משפט קמא מיום 21.3.04. עם זאת, הרי שאחריותם לאירוע ולנזקי המל"ל שנגרמו בעטיו הוכחה כדבעי, כאמור בפסק הדין נשוא הערעור.

            דעתי הנה, אפוא, כי דין הערעור בע"א 9654/06 להתקבל, וכי על המדינה  (משיבים 1, 3 ו-4) וכן על מעסיקיו של איתן (משיבים 7, 9 ו-10), לשלם, יחד ולחוד, למוסד לביטוח לאומי את מלוא סכום הגמלאות ששילם המוסד למשפחת המנוחה, העומד על סך 820,757 ש"ח, זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.4.04 ועד לתשלום המלא בפועל. עוד ישאו הם, יחד ולחוד, במלוא הוצאות המשפט בבית-משפט קמא, ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהסכום האמור בתוספת מע"מ כחוק. כן יש לדחות את ערעורם של המשיבים 7, 9 ו-10 בע"א 9657/06. למותר לציין, כי בחלוקה הפנימית ביניהם יוכלו המשיבים להיפרע זה מזה על בסיס חלוקת האחריות שנקבעה בפסק-דינו של בית-משפט קמא. המשיבים ישלמו למערער את אגרת הערעור וכן שכ"ט עו"ד בערכאה זו בסכום של  15,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, וזאת בחלקים שווים, קרי - מחצית על-ידי המדינה, ומחצית על-ידי משיבים 7, 9 ו-10 (יחד ולחוד).  

ס ג ן   נ ש י א

השופט י' נועם

            אני מסכים לפסק-דינו של סגן הנשיא, השופט סגל, ואבקש להדגיש מספר היבטים משפטיים הנוגעים לתביעת השיבוב הנדונה, נושא הערעור, שהגיש המוסד לביטוח לאומי נגד המדינה ונגד מעסיקיו של מי שביצע את הירי הקטלני שגרם לטרגדיה הקשה.